לבד בברלין / הנס פאלאדה

הוצאה: פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
671 עמ'.

הספר הזה יושב ברשימת הקריאה שלי כבר שנים.
הוא היה הבא ברשימת הקריאה של "מועדון הקריאה" שהייתי חברה בו. המועדון התפרק בנסיבות טרגיות למדי ואני לא קראתי את הספר.
עד ממש לאחרונה.
לאחר שקראתי אותו אני חושבת שהוא ספר חובה. ממש! 

סקירה קצרה:

זהו רומן היסטורי המתרחש בברלין, בתקופת גרמניה הנאצית.
סיפור אמיתי מורכב על אחת התקופות הקשות בהיסטוריה האנושית.
הספר יצא לאור בשנת 1947.
הסופר, הנס פאלאדה, נפטר כחצי שנה לפני צאתו לאור.
פאלאדה, הוא שם העט של רוברט דיטצן, שכתב מספר ספרים עוד לפני מלה"ע ה-2 ונחשב סופר מבטיח. להבדיל מסופרים אחרים אשר יצאו מגרמניה הוא סרב לברוח.
שר התעמולה, גבלס הורה לו לכתוב רומן תעמולה. הוא התמוטט ואושפז בבית חולים לפושעים חולי נפש. דבר שהיה כמעט גזר דין מוות.
מסמכי הסיפור האמיתי נמסרו לו ע"י חבר שהציע לו אותם כרקע לרומן.
הוא כתב את הרומן עב הכרס הזה ב- 24 ימים בלבד (יש הטוענים שזה לקח לו 47 ימים). אחרי שקוראים את הספר זה לגמרי לא ברור איך ניתן לסיים ספר כזה בפרק זמן כה קצר.
אנה ואוטו קוונגל (בסיפור האמיתי, אליזה ואוטו המפל), גיבורי הרומן, הם זוג פשוט, אפילו סתמי, בני מעמד הפועלים בגרמניה של תקופת המלחמה. הם אינם משכילים ומעולם לא היו פעילים פוליטית.
הם מקבלים הודעה על נפילת בנם, לאחריה הם מחליטים לפעול, למחות כנגד המשטר בדרך מקורית ולא אלימה. בדרך של כתיבת "גלויות מחאה" הקוראות להתנגדות למשטר הנאצי. הסיפור מתאר את החקירה והניסיון לפענח מי עומד מאחורי הגלויות. 
הם קיוו שהגלויות, ימצאו ע"י עוברי אורח, יועברו מיד ליד ויובילו לשינוי. בפועל, זה לא קרה. הגלויות הונחו בכל רחבי העיר במשך כשנתיים, חלק קטן מהן הגיע לידי הגסטפו. בספר גם מספר דמויות משנה וסיפורים משניים מעניינים.

חווית הקריאה שלי:

זה אינו ספר פשוט לקריאה. כמעט אף ספר על התקופה הזו אינו קל לעיכול. אולם, הייתי משוכנעת שיהיה לי קשה בהרבה לקרוא אותו.

השאלה המרכזית שליוותה אותי לאורך כל הקריאה היא:

 "מה אני הייתי עושה בסיטואציה כזו?" 

האווירה הכללית היא אווירה של פחד וגם של חוסר אונים, שקשה להסביר אותו. תחושת הפחד מחלחלת מכל עבר, איזשהו כדור שלג של פחד. הדמויות השונות המתוארות, כולם גרמנים מן השורה, וכולם חיים באווירה של פחד וחרדה שמשתלטת על החיים.
אין כאן תיאורים של בכירים בפוליטיקה או במפלגה הנאצית.
זהו סיפורם של אנשים פשוטים. "סתם" אנשים. אנשים אשר מפחדים לומר, או לעשות, איזושהי פעולה שאינה מתאימה לקוד ההתנהגות סביב.

כאשר בני הזוג קוונגל מחליטים על פעולת המחאה שלהם, בזמן בו אוטו מכין את הגלויה הראשונה, אשתו, אנה, מבינה בצורה ברורה את המשמעות של ההחלטה הזו שלהם:

"...מלחמה של שניהם – הפועלים העניים, האנשים הקטנים וחסרי החשיבות – שבגלל מילה אחת יכולים להיכחד, כשנגדם ניצבים הפיהרר, המפלגה, כל המכונה המפלצתית הזאת, עם כל העוצמה והברק שלה ושלושת רבעים, כן, אפילו ארבע חמישיות של העם הגרמני כולו מאחוריה, ושניהם כאן, בחדר הקטן הזה ביבלונסקי שטראסה – לבדם!" 

גם תיאור אנשי הגסטפו ואנשי המפלגה השונים מחזקים את התחושה הזו. יש שם תיאורים של ההתנהלות הכוחנית, הזלזול, האלימות. בעיקר כי ככה מקובל. כי אף אחד לא יעז לשנות את ההתנהגות שלו ולנהוג אחרת, מכיוון שהוא חושש מתגובת הסביבה.
הזוג קוונגל רצה לגרום לאנשים לחשוב על המצב. ישנו תיאור שלם של החזון שלהם על הדרך בה הגלויות שלהם ישפיעו על האנשים עדי כדי להפיל את הפיהרר. דבר מכל זה לא קרה באמת. לכן זה נשאר סיפורם של אנשים קטנים, שלמרות הכל עושים משהו.
ושוב השאלה הזו הפנימית חוזרת" מה אני הייתי עושה במצב כזה?" 

הקומיסר, אשר ניהל את המרדף וניסה לפענח את פרשיית הגלויות, קומיסר אשריך, מתאבד.
מילותיו האחרונות הן: 

"כאן אני עומד, אולי אני האדם היחיד שאוטו קוונגל החזיר בתשובה באמצעות הגלויות שלו, אבל אני לא מסוגל להועיל לך, אוטו קוונגל, אני לא יכול להמשיך את המפעל שלך. אני יותר מדי מוג לב. התומך היחיד שלך, אוטו קוונגל!" 

כפי שכתבתי, "לבד בברלין" הופיע ברשימת הקריאה שלי כבר מזמן, אולם נדחק ונשכח.
הוא חזר למודעות שלי בתקופה האחרונה, מכיוון ששמעתי סביבי איזכורים בהקשר של התקופה הנוכחית בארצנו. חס וחלילה ובלי השוואות, כמובן. הספר הזה מביא את הדוגמא הקיצונית ביותר. לחברה שסרחה ושאבדה צלם אנוש. רבים אומרים שהדברים לא היו מגיעים למימדדים כל כך נוראיים אילו היו אנשים מעזים להביע את עמדתם ואת תחושותיהם האמיתיות. עבורי זו השאלה שאני רוצה להפנות לעצמי לגבי המתרחש סביב.
מהי הפעולה הקטנה שאני יכולה לעשות במידה ואיני שבעת רצון ממה שקורה.
לשבת ולקטר לאורך זמן אינו הפתרון.

מקווה שהסתקרנתם לגבי הספר, ושתמצאו את הזמן לקרוא אותו. הוא דורש זאת... ואם כבר קראתם, אשמח שתשתפו אותי בתחושות שלכם לגביו. 

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לרשום את תגובתכם כאן למטה.
ובמיוחד, חיזרו ושתפו לאחר הקריאה.
עד הספר הבא,
תמשיכו ליהנות זו האחריות שלכם,
רוית