איך הפכתי לדיילת בגיל 50+

איך הפכתי לדיילת בגיל 50+?

באפריל 2018, התחלתי קורס דיילות אוויר ב "אל על". כתבתי על זה בפייסבוק שלי, אולם עד כה לא כתבתי ככה מסודר ומאורגן. שאלו אותי כל כך הרבה, ניהלתי המון שיחות עם נשים שפנו אלי בכתב ובטלפון, ועכשיו החלטתי לכתוב כאן את הדברים בצורה שלמה וגם עם פרספקטיבה של זמן.

אז מה קרה?

זו אחת השאלות המרכזיות ששאלו אותי. אז מה קרה? כלום.
באמת. לא יכולה להצביע על רגע אחד מכונן.
אולם, יכולה לתת את הרקע.
כמעט 8 שנים עצמאית, אחרי 9 כנסים במהלך 4.5 שנים ( אפשר לקרוא טיפה יותר עלי כאן) התחלתי לשאול את עצמי שאלות... מה הכיוון שלי? לאן אני רוצה להמשיך? איך אני רוצה שחיי יראו?
הרגשתי,שבעיקר, אני רוצה להוריד הילוך.
מעולם לא חשבתי להיות דיילת. לא הכרתי אף אחת שהייתה דיילת. ופתאום...

אחות של חברה קרובה חזרה להיות דיילת והתחלתי לשמוע סיפורים.
גיליתי שחברה/קולגה הייתה דיילת בגיל מבוגר יחסית,
פורסמה כתבה בעיתון "לאשה", כך נדמה לי, ואמא שלי שמרה לי את הכתבה.
מה היקום מנסה לומר לי?

השתעשעתי עם הרעיון.
אגלה לכם סוד שמעטים יודעים.
מילאתי פרטים באתר ומיד באותו שבוע היו מיונים. הלכתי ו... לא התקבלתי.
כשדיברתי עם אחותה של חברתי (זאת שחזרה להיות דיילת), אמרתי לה שהלכתי כי "יש לי זמן בעסק להכניס קצת טיסות". כמה שהיא צחקה...
היא שאלה אם אני מבינה שזה לא בדיוק ככה. אני לא יכולה "לשלב" כמה טיסות פה ושם כשבא לי.
אם כבר, זה יכול להיות הפוך. לעבוד כדיילת ולשלב את האימון בין לבין. זאת אומרת כמה לקוחות קטנים לתהליכי אימון.
מהשיחה הבנתי שאין מצב שאני מוותרת על העסק שלי והופכת להיות דיילת.
כך עברה לה עוד שנה ומשהו. אולם הזרע נזרע.
במהלך הזמן הזה הבנתי שאני רוצה. שאני רוצה שינוי ולשלב משהו שונה בחיי.

אבל זה שינוי נורא גדול... לא?!

זו האמירה, שאלה, שלדעתי בעצם אומרת את הדבר הבא:
"זה נורא מפחיד לעשות כזה שינוי. איך עשית את זה?"

הפעם הכל נראה אחרת. חשבתי מהן הסיבות שלי ותכננתי מה הולך להיות במיונים. הבנתי מה נכון עבורי ואיך אני מעבירה את המסר שלי.
וכמובן, חשבתי מה יכולות להיות הנקודות שיעלו מולי בראיונות. מה חשוב להבליט ומה חשוב להצניע מתוך הניסיון שלי. בכל זאת זה לא כמו לנסות להתקבל לתפקיד שהוא "השלב הבא" והטבעי ביותר בתוך קורות החיים שלי.
וזה עבד!

התקבלתי!

וכאן מתחיל השינוי לקרות. באמת לקרות.
קורס של 8 (!) שבועות. כל יום 08:00-16:30 (!) אני? שמעל 10 שנים אין לי מסגרת קבועה ומאורגת,
נכנסת למסגרת שהיא סמי-צבאית.
מדים, תסרוקת והופעה שחייבת להיות מוקפדת כל יום, כל היום.
אחת השיחות הכי ערות שדיילות מנהלות זה על ההתמודדות עם "השוונצים"... בחיים המתולתלים שלי מעולם לא עסקתי ב"שוונצים".
את הקורס התחלנו 22 וסיימנו 18. אני נותרתי ה"מנוסה" האחרונה (מנוסה = כל השאר בגיל של הילדים שלי).
קורס אינטנסיבי ביותר, הכולל בתוכו הרבה תכנים בנושאי חירום ובטחון, והרבה מעבר להגשת קפה או תה. שביננו, גם את זה לא עשיתי אף פעם חוץ מאשר כשאירחתי אצלי בבית.

התחלתי את הקורס כשסביבי קבוצה נהדרת של אנשים צעירים ומדהימים. מצחיקים, נבונים, מטופשים ורציניים. הכל ביחד. שאני יכולה להיות האמא שלהם. וצריכה לזכור כל הזמן שאני לא.
הם חברים נהדרים שלי עד היום. והילדים (הפרטיים שלי) צוחקים שחלק מה BFF’s שלי הם כאלה שיש סיכוי טוב שגם הם היו שמחים לשבת איתם באיזה בר.
בקיצור, אני בת 53 וכל החבר'ה בעיקר בני 22-26. והיה לי מאתגר מאוד. אולם בהחלט נהניתי.

נהניתי כי קיבלתי בהבנה את מה שהולך לקרות. שיחקתי את המשחק ולא התעצבנתי על הכללים שלו.
לא הכעיסה אותי המסגרת, למרות שהיה לי מוזר וקשה להיות בתוכה, בעיקר הנוקשות בשעות.
המדים וההופעה היו עבורי שילוב של "טוב, לא צריך להתלבט מה לובשים כל יום" יחד עם "אוףףףף ..." וזה כל בוקר מחדש. ובואו לא נדבר על האיפור, שזה נושא שמעולם לא היה חלק מהחוזקות שלי. אז הייתי מינימלית מאוד במהלך הקורס. אולם בשנה ומשהו שחלפו מאז למדתי הרבה ואני אפילו מיישמת קצת.
והיו כמובן עוד לא מעט נקודות שעם הניסיון שלי יכולתי לחשוב שאני לא צריכה את זה. אולם הגעתי לקורס עם קבלה והבנה מלאה שזו הדרך. הקורס אינו בהתאמה אישית וגם העבודה לא תהיה כזו.
אז אם לא הייתי מקבלת ומבינה את זה כנראה שלא הייתי שורדת. לא את הקורס וודאי לא את העבודה בהמשך.

למה, בעצם, עשית את זה?

עוד שאלה שחוזרת הרבה. הרי זו עבודה תובענית, פיזית, אינטנסיבית עם שעות משוגעות ומול קהל לא תמיד הכי נעים...

קודם כל עבודה עם אנשים זה מה שאני אוהבת לעשות. תמיד עבדתי עם אנשים כולל תקופות בשרות לקוחות ומכירות. כולל להדריך ולהעביר סדנאות וקורסים בתחומים הללו. זה לא הרתיע אותי. למרות שכמובן יש שוני גדול.
לגבי תנאי העבודה לא ממש ידעתי מה לומר אז, כשהתחלתי. כי עד שלא מנסים לא יודעים. נכון?
וגם כאן עזר לי אחד מהמשפטים המרכזיים שעוזרים לי בחיים: "מה הכי גרוע שיכול להיות?"
היה לי ברור שאם לא יהיה לי טוב, אני עוזבת. אני הרי יודעת איך עושים את זה.
התשובה האמיתית לשאלה למה עשיתי את זה נמצאת באופי העבודה.

לראשונה בחיי הבוגרים אני עושה עבודה שהיא בגדול – לעשות את המשימה ו.. זהו. נגמר.
במהלך הטיסה, שזו העבודה, אני עושה כל הכי טוב שאני יכולה. משקיעה ומתאמצת בשמחה.
ברגע שהטיסה הסתיימה, נגמרה העבודה.
לא לוקחת את העבודה הביתה,
אין לי משימות להמשך,
לקוחות לחשוב עליהם
עובדים לדאוג להם,
עסק לטפח.
עושה עבודה והולכת הביתה.

וזו חוויה מאוד כיפית עבורי כרגע.
יש לי הרבה זמן פנוי שלמדתי ליהנות ממנו.
עשיתי קורס צילום רק כדי ללמוד המון דברים ולהבין שאני לא אסתובב כנראה עם מצלמה משובחת תלויה על הכתף.
אני עושה כל מיני פעילויות בהתנדבות דרך "אל על",
הצטרפתי לפעילות מדהימה שנקראת “El Al Ambassadors” או "השגרירים" שזו פעילות התנדבותית הסברתית בשיתוף גורמי הסברה שונים בארץ ובחו"ל. הפעילויות מתקיימות במהלך השהיות שלנו בחו"ל. אז זה עוד תבלין מעניין לעבודה.
והחלטתי שאקים בלוג- והנה אתם רואים? אני מקיימת.

אני שמחה עם ההחלטה הזו ועד כה היא לחלוטין "מספקת את הסחורה". ואני מבטיחה כאן, קהל עם וקהילה, שכשלא יהיה לי טוב יותר אקום ואלך.
בינתיים, אני מבטיחה לשתף כאן גם בחוויות וגם בתהליכים שקורים לי בדרך.
ואתן מוזמנות (וגם הגברים שבחבורה) לכתוב לי מה דעתכן על מה שסיפרתי וכמובן שאם יש נושאים שמעניינים אתכם תשאלו. אני אנסה לענות.

עד הפוסט הבא, תמשיכו ליהנות,

רוית