חתירה על סאפ ככלי להתמודדות עם פחד ממים עמוקים

יומיים לפני תחילת כתה י"ב טבעתי. או יותר נכון – כמעט וטבעתי.
אני הרי כאן אתכם. אז מה בכל זאת קרה?
נסעתי לחוף פלמחים (חוף הבית שלי באותם ימים) שהיה חוף יפיפה וכמובן ללא מצילים.
הגענו מוקדם מהרגיל לחוף (כי ההורים של אחד החברים לקח אותנו בדרך לאנשהו) החוף היה שומם למדי.
נכנסנו למים והיה תענוג. כרגיל.
באיזשהו שלב שמנו לב שיש סחיפה ורוח, והחלטנו לצאת החוצה.
רק שלי זה לא כל כך הצליח.
באותה תקופה, נהגנו "לתפוס גל" בדרך החוצה. הפעם הגל נשבר עלי.
וכך, במשך דקות ארוכות שנראו לי כמו הרבה יותר מזה, לא הצלחתי לצאת החוצה.
החברים שלי יצאו, ובהתחלה חשבו שהחלטתי פשוט להתעכב עוד קצת במים. לקח להם זמן להבין מה קורה.
אחד מהם חזר אלי פנימה.
אני, באותו שלב, כבר התחלתי לאבד כוחות.
הוא תמך בי ועזר לי לצוף, כי לצאת כשהוא גורר אותי לא היה משהו שהוא ידע לעשות.
תמונה, ובה התכלת של השמים וגל גבוה בצבע כחול כהה שמתרומם מעלי, הייתה התמונה היחידה שזכרתי במשך שנים רבות.
החבר סיפר לי שאחרי עוד כמה דקות אמרתי לו שכדאי שהוא יצא החוצה כי "אין סיבה ששנינו נישאר כאן".
גם את זה לא זכרתי.
שאר החברים התרוצצו לכל עבר מקווים שמישהו יוכל לעזור. טלפונים לא היו אפילו בגדר חלום וכך גם שירותי הצלה.
למזלי, הגיעה קבוצה קטנה של גולשים מנוסים יותר וביניהם מישהו עם חסקה.
ברגע שהבינו מה קורה, קפצו למים והגיעו אלינו.
כשהביאו אותי לחוף הייתי על סף עילפון.
אני זוכרת במעורפל שמציעים לי בקבוק מים ואני מסרבת, ואז מישהו משקה אותי, אפילו מעט בכוח, מה שגרם לי להקיא.
הייתי מלאה במי ים.
פינו אותי לתחנת מד"א ומשם כבר יצרו קשר עם הוריי.
המים הגיעו לי לריאות, מה שגרם לדלקת ריאות וחום במשך מספר ימים ולשמחתי בזה זה נגמר.
בערך.
אחרי כמה ימים חבורה גדולה של חברים מהשכבה החליטה לקחת אותי לים.
לא רצו שתהיה לי חוויה לא נעימה מהים. מה שקוראים היום פוסט טראומה.
הם היו מאוד חכמים. היו צמודים אלי גם בחוף וגם במים, ובמשך התקופה הקרובה לאירוע הם דאגו שאגיע איתם לים בכל הזדמנות.
וזה עבד. באמת לא נותרו בי חרדות. חוץ מכש... לא עמדתי במים...
מאז אותה חוויה בכל פעם שלא הגעתי לקרקעית ולא יכולתי לעמוד נתקפתי בלחץ נוראי. דפיקות לב מואצות, היפר ונטילציה ועוד סממנים כאלה.
אבל, אמרתי לא נורא. אני לא ממש צריכה להיות במים עמוקים ללא קרקעית.
וכך חייתי את חיי (דרך אגב גם בבריכה נוח לי עדיין קרוב לקיר).

ועכשיו בואו נדבר על סאפ

במהלך שנת ה- 50 שלי החלטתי שאני עושה לעצמי שנה של חוויות.
אחת מהן היתה שיעור ניסיון בחתירה על סאפ, בעקבות חברה טובה שלא הפסיקה לספר לי על זה.
זה היה חודש יולי. מבחינת ים זה אומר גלים.
בקושי הצלחתי לעמוד. לא ממש לחתור. היה סביר.
לא הייתה לי שום כוונה לחזור על החוויה הזו.
אמרתי לעצמי שאני חייבת לחזק את עצמי בשחייה וזה ייתן לי ביטחון ואז... אולי...
חלפו שנתיים ויותר.
עוד חברה הפכה למשוגעת לדבר ולא הפסיקה לומר לי שאני "פשוט חייבת" וגם, שמדריכים שונים זה חוויה שונה.
כמדריכה ומנחה ברור שהסכמתי איתה, ברמה העקרונית.
הרי כל מנחה/מדריך/מורה מביא משהו אחר גם אם הוא מלמד את אותו חומר בדיוק.
אולם אחרי שעבר עוד קצת זמן והרבה שכנועים החלטתי שאני מנסה שוב.
הפעם ניהלתי שיחה עם בעלת המועדון ועם המדריכה שיצאה איתי לים.
סיפרתי בקצרה שאני חובבת ים עם פחד גדול. פחד שעולה כשאין לי קרקע לעמוד עליה.
מבחינת הזמן בשנה, הגעתי בזמן מעולה להתחיל ללמוד לחתור.
זה היה באפריל. לפני 3 שנים.
אחרי ההסבר התיאורטי נכנסתי למים.
מזג האוויר היה מושלם שזה אומר ים חלק לגמרי.
השיעור התקדם מעולה. הצלחתי לעמוד ולחתור.
קיבלתי הסבר על איך נופלים ואיך קמים. נפלתי וקמתי.
סיימתי את השיעור הראשון, כשאני עם חוויה הרבה יותר טובה.
המסקנה הראשונה שלי הייתה שאני צריכה להתנסות עוד קצת. נרשמתי לשיעור נוסף.
כשהגעתי לשיעור השני שלי, הרגשתי את החשש עולה. מה יהיה? אולי זה יהיה קשה יותר?
נכנסנו למים וחוסר היציבות, כשניסיתי לעמוד ברגע הראשון, הלחיץ אותי.
ואז עלתה בי השאלה:
האם באמת נראה לך שאפשר לא ליפול ובכל זאת להתקדם? 
הבנתי מייד שזה לא כל כך אפשרי.
הגדרתי את המטרה שלי מחדש.
ליפול ולקום כל פעם בקלות רבה יותר.
עד כדי כך שבאיזשהו שלב המדריכה שאלה אותי "את נהנית ליפול?"
אמרתי לה שזו המטרה שלי. ללמוד ליהנות מהנפילה ולהיות מומחית בלקום חזרה.
תיעדתי בפייסבוק את הדרך שלי.
קיבלתי הרבה מאוד שאלות.
אחת מהן שהייתה פופולרית מאוד הייתה כמובן "מה אם את נופלת?"
עם הזמן זיקקתי את התשובה שלי ואמרתי שאני מבינה שהגעתי בשביל זה. בשביל הנפילות.
מאז חלפו כבר 3 שנים שבהן הפכתי מכורה לדבר.
חותרת גם בחורף (קניתי חליפה ייעודית).
עד לכניסת הסאפ לחיי לא הייתם יכולים לתפוס אותי ערה בשעות בוקר מוקדמות מאוד. בטח לא בשביל ספורט.
לכל חבריי הרבים, שעוסקים בספורט ומשכימים קום, תמיד אמרתי, שאפשר לעשות הכל גם אחרי שבע וחצי בבוקר.
אולם בים שעות הבוקר המוקדמות רגועות יותר.
למדתי להגיע לחוף כבר ב- 06:00. אחרי זמן מה אפילו הפסקתי להעריץ את עצמי על זה 😊
אני מתפעלת כל פעם מחדש מהעובדה שאני "עומדת" על המים ויש המון ים תחתיי וקרקעית רחוקה.
החלטתי לנסות לעשות סדר בתהליך שלי. הנה כמה מהתובנות החשובות שעזרו לי בדרך.

5 תובנות להתמודדות עם פחדים וליצירת שינוי

1. קושי או אתגר אינם נפתרים בפעם אחת.
לעיתים כשמחליטים להתמודד סופסוף עם איזשהו נושא שתקוע לנו ככה בגרון, בחיים, אנחנו רוצים שהוא יעלם בצ'יק.
עצם ההחלטה "לעשות משהו" יוצרת רצון גדול שיקרה שינוי, אולם, ליצור אותו לוקח זמן וסבלנות.
זו דרך שלעיתים קשה לנו לצעוד בה (ממחר דיאטה? ממחר ספורט?). אני מכירה את זה היטב גם מעבודתי כמאמנת.
לכן, נכון לאפשר זמן לשינוי. דברים שאנחנו חיים איתם שנים ולפעמים עשרות שנים אנחנו רוצים שיפתרו כבמטה קסם... לצערנו, זה לא תמיד עובד ככה.

2. "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". יש האומרים שטיימינג זה הכל בחיים.
הפתגם הזה עבורי מדבר, כמובן, על הבשלות והמוכנות לשינוי. מה שלא מתאים ומצליח לנו היום ילך בקלות בזמן אחר.
מעבר לכך מדובר גם על המורה המתאים. לעיתים, כמו שקרה אצלי, מדריכה אחת פחות מתאימה ועם המדריכה השנייה (יותר נכון המועדון כולו) היה חיבור וכימיה מעולה.
בהזדמנות זו תודה ענקית לכרמית גלנץ ולמועדון Sup Sisters. אם זה מדליק אתכן הן הכתובת, תמצאו אותן כאן.
3. לא סומכת לא עושה. כשאני לפני משימה מאתגרת או תהליך שכזה, הכי חשוב עבורי זה לסמוך.
אני בודקת ושואלת לפני, בוחנת את התחושות שלי ונותנת להן להנחות אותי (אינטואיציה וכזה) ואז מחליטה.
האם זה אדם שאני סומכת עליו מספיק כדי לעשות אתו את מה שאני מתכננת?
דרך אגב, זה לא תמיד חייב להיות מחקר ארוך (חייבת לכתוב לכם פוסט על הצניחה החופשית שלי...), אולם, זה חייב לשכנע אותי ולהרגיע אותי.

4. אחרי שסומכת הולכת על זה! בשפה מקצועית קוראים לזה להתמסר לתהליך.
כדי שזה יקרה אני מנהלת עם עצמי שיחה רצינית. לפעמים יותר מאחת.
בראש שלי זה נשמע ככה:
- רוית, את רוצה לעשות את זה נכון?
-נכון
- בדקת ואת סומכת על XXX? (הפעם זה היה מועדון החתירה של ה sup sisters )
- כן. הם ממש אחלה. גם X, Y, Z היו מאוד מרוצות. הן עובדות כבר כמה שנים. מאוד אחראיות ואכפתיות ונעים לי להיות איתן...
- מודאגת?
- כן קצת. מה יקרה אם אני אטבע? אפול? אקבל מכה?
- את יודעת שהן לא יתנו לך להיפגע. ויטפלו בכל מה שקורה איתך. נכון?
- נכון?

הבנתם את הרעיון אני מניחה.
מכיוון שאני בעלת כושר שכנוע רציני, אני מצליחה לשכנע אפילו את עצמי...
5. עזרים חיצוניים. לעיתים צריכים עזרים חיצוניים כדי להתקדם או כדי לחוש ביטחון.
במקרה של הסאפ גיליתי שהליש (הרצועה שמחברת בין החותר/גולש לגלשן שלו) הוא חבל ההצלה שלי. מנטלית, לא רק פיסית.
שאבתי את הביטחון שלי, מעצם מהידיעה שאני מחוברת לגלשן ולא יכולה פשוט לצלול ולהיעלם.
ידעתי, שמקסימום אם אני נופלת יש לי חיבור שמציל אותי.
חיבורים כאלה יכולים להיות שונים ומגוונים גם בדמות אנשים שמהווים עבורכם את הליש הזה שנותן בטחון.

כמו שהבנתם אני נתפסתי חזק ומאז חותרת כמה שניתן.
אם יש לכם דברים שאתם נמנעים מלעשות מחשש או מסיבות אחרות,
תנסו לבדוק איך הנקודות שרשמתי יכולות לשרת אתכם בדרך להיות מי שאתם רוצים ולעשות מה שאתם רוצים.
אשמח, כרגיל, לשמוע את דעתכם כאן למטה מתחת לפוסט.

עד הפעם הבאה,
תהנו המון, זה באחריותכם,
רוית